<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב יעקב אחוה דרב אחא בר יעקב</h1>
<h2>דף עו.</h2>
גרסינן בהלכה ראשונה דאלו הן הנשרפין תני [אבוה] רבי אבין לפי שלא למדנו לבתו מאנוסתו, פירוש עונש שריפה. הוצרך הכתוב לומר ובת איש. דמצי למיכתב ובת כהן וגומר ובת איש מרבה. ולבתו מנשואתו לא צריך קרא דבהדיא כתיב בה, לאביי כדאית ליה ולרבא כדאית ליה. בין בתו מנשואתו בין בתו מאנוסתו. ומסקינן אזהרה לבתו מאנוסתו מנלן. אי לאביי ורבא מהיכא דנפקא להו עונש מהתם נפקא לן אזהרה. אלא לדתני אבוה דרבי אבין מאי. אמר רבי אלעאי אל תחלל את בתך להזנותה. מתקיף לה רב יעקב אחוה דרב אחא בר יעקב האי אל תחלל את בתך [מיבעי לה לכדתניא] יכול בכהן שמשיא בתו ללוי ולישראל הכתוב מדבר ת"ל להזנותה לחילולין שבזנות הכתוב מדבר (במוסר בתו לשם זנות) במוסר בתו שלא לשם אישות הכתוב מדבר. ומשני אם כן לימא קרא אל תחל מאי אל תחלל ש"מ תרתי.
ותחל לשון חילול הוא, דהכי נמי דרשינן בגמרא בפרק ארבע מיתות [נ' ע"ב], ת"ר ובת איש כהן כי תחל יכול אפילו חיללה את השבת ת"ל לזנות בחילולין שבזנות הכתוב מדבר. וכן לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין, כדדריש בתוספתא פרק הנודר מן הפירות [נדרים פ"ד ה"ד] ובירושלמי דאלו [נדרים] מותרין [פ"ב ה"א]. כמו שכתבתי למעלה בסדר הילל בנו של ריב"ל. ובנזיר פרק שלשה מינין אסורין בנזיר [מ"ג ע"א], דרשינן להחלו דכתיב בכהן לא יטמא בעל בעמיו להחלו, לשון חלל ולשון חילול.
והא דקרי האי תנא לכהן המשיא בתו ללוי ולישראל "חילול", ולא אשכחן דאסרה תורה לכהן להשיא בתו לישראל. כדקא מסקינן ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול [ס"ח ע"א], דהאי דכתיב ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר מי שזר אצלה. ופרכינן הא מיבעיא [ליה] דקאמר רחמנא בת כהן דמינסבא לזר לא תיכול. אבל איסורא לא שמעינן. אפילו הכי חילול הוי לגבי דידה. כדתניא בפרק ארבע מיתות [נ"א ע"א] ובת איש כהן אין לי אלא שניסת לכהן ניסת ללוי לישראל לכותי ולחלל נתין וממזר מנין, ת"ל בת איש כהן אע"פ שאינה כהנת. ופרכינן אטו דאינסיבא להני לאו בת כהן היא. [ותו] מידי כהנת לכהן כתיב. ופרקינן איצטריך סד"א כי תחל לזנות אמר רחמנא הני מילי היכא דקא מתחלא השתא, הא כיון דמתחלא מעיקרא, דאמר בת כהן כי תהיה לאיש זר וכו' כיון דנבעלה לפסול לה פסולה. וישראל נמי ושבה אל בית אביה כנעוריה וגו', מכלל דעד השתא לא אכלה כי איתה גביה.
ותימה דלא מסיק הכא כדמסיק בשלהי יש מותרות [יבמות פ"ז ע"א] ת"ר כשהיא חוזרת [חוזרת] לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק. ואע"ג דמעיקרא הות אכלה, כדתנן [זבחים נ"ה ע"א] המורם [מהם] נאכל לכהנים לנשיהם ולעבדיהם. אלמא מחוללת היא אפילו כשנתאלמנה או נתגרשה וזרע אין לה, מחזה ושוק. ונראה דמשום הכי מייתי תרומה [לאשמועינן] דאפילו בתרומה הקלה ממורם לא אכלה כי איתה גביה, אלמא דכה"ג קרי חילול אע"ג דלא כתיב איסורא.
